טבעו הצודק של אלוהים
(חלק 1)
עתה, לאחר שהאזנתם לשיתוף הקודם העוסק בסמכותו של
אלוהים, אני בטוח שאתם מצויידים במגוון לא קטן של מילים בנושא. כמה ביכולתכם לקבל, לתפוס ולהבין, הכול תלוי במידת המאמץ שתקדישו לכך. תקוותי היא שתוכלו לגשת לנושא הזה ברצינות. בשום אופן אל לכם להתמודד אתו שלא בלב שלם! האם הכרת סמכותו של אלוהים שווה להכרת שלמותו של אלוהים? ניתן לומר כי הכרת סמכותו של אלוהים היא ראשיתה של הכרת אלוהים עצמו הייחודי, וניתן אף לומר כי הכרת סמכותו של אלוהים פירושה שכבר עברנו בשער להכרת מהותו של אלוהים עצמו הייחודי. הבנה זו היא חלק אחד מהכרת אלוהים. מהו אם כן החלק השני? זהו הנושא שהייתי רוצה לשתף בו היום – טבעו הצודק של אלוהים.
בחרתי בשני קטעים מ
כתבי הקודש, שבעזרתם אשתף בנושא של היום: הראשון עוסק בהשמדתה של סדום על ידי אלוהים, שאת סיפורה ניתן למצוא בבראשית י"ט: א'–י"א ובבראשית י"ט: כ"ד-כ"ה. השני עוסק בהושעתה של נינוה על ידי אלוהים, שאת סיפורה ניתן למצוא בספר יונה א': א'-ב', בנוסף לפרק ג' ו- ד' בספר זה. אני חושד שכולכם מצפים לשמוע מה יש לי לומר על שני הקטעים האלה. הדברים שאני אומר אינם יכולים כמובן לסטות מנושא הכרת אלוהים עצמו והכרת מהותו, אך מה יהיה מוקד השיתוף של היום? האם מי מכם יודע? אילו חלקים מן השיתוף שלי על "סמכותו של אלוהים" משכו את תשומת לבכם? מדוע אמרתי שרק מי שיש לו סמכות ועוצמה כאלה הוא אלוהים עצמו? מה רציתי להסביר בדברים האלה? על מה רציתי ליידע אתכם? האם סמכותו ועוצמתו של אלוהים הן היבט אחד מן האופן שבו מופגנת מהותו? האם הן חלק ממהותו, אשר מוכיח את זהותו ומעמדו? האם מתוך שאלות אלה, הבנתם מה אני עומד לומר? מה ברצוני שתבינו? חשבו על כך לעומק.
בשל התנגדות עיקשת לאלוהים, האדם מושמד על ידי חרון אפו של אלוהים
תחילה, הבה נעיין בכמה קטעים מכתבי הקודש, המתארים את "השמדת סדום על ידי אלוהים".
בראשית י"ט 1-11 ויבאו שני המלאכים סדֹמה, בערב, ולוט, ישב בשער-סדֹם; וירא-לוט ויקם לקראתם, וישתחו אפַּים ארצה. ויאמר הנה נא-אדֹני, סורו נא אל-בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם, והשכמתם, והלכתם לדרככם; ויאמרו לא, כי ברחוב נלין. ויפצר-בם מאֹד – ויסרו אליו, ויבאו אל-ביתו; ויעש להם משתה, ומצות אפה ויאכלו. טרם, ישכבו, ואנשי העיר אנשי סדֹם נסבו על-הבית, מנער ועד-זקן: כל-העם, מקצה. ויקראו אל-לוט ויאמרו לו, איה האנשים אשר-באו אליך הלילה; הוציאם אלינו, ונדעה אתם. ויצא אלהם לוט, הפתחה; והדלת, סגר אחריו. ויאמר: אל-נא אחי, תָּרֵעו. הנה-נא לי שתי בנות, אשר לא-ידעו אי – אוציאה-נא אתהן אליכם, ועשו להן כטוב בעיניכם; רק לאנשים האל, אל-תעשו דבר, כי-על-כן באו, בצל קֹרתי. ויאמרו גש-הלאה, ויאמרו האחד בא-לגור וישפֹט שפוט – עתה, נרע לך מהם; ויפצרו באיש בלוט מאֹד, ויגשו לשבר הדלת. וישלחו האנשים את-ידם, ויביאו את-לוט אליהם הביתה; ואת-הדלת, סגרו. ואת-האנשים אשר-פתח הבית, הִכו בסנוֵרים, מקטֹן, ועד-גדול; ויִּלאו, למצֹא הפתח.
בראשית י"ט 24-25 ויהוה, המטיר על-סדֹם ועל-עמֹרה – גפרית ואש: מאת
יהוה, מן-השמים. כה ויהפֹך את-הערים האל, ואת כל-הככר, ואת כל-יֹשבי הערים, וצמח האדמה.
מתוך הקטעים האלה, לא קשה להבין כי רשעותה ושחיתותה של סדום כבר הגיעה לדרגה המתועבת הן בעיני האדם והן בעיני אלוהים, וכי לפיכך, בעיני אלוהים העיר ראויה היתה להשמדה. אך מה התרחש בתוך העיר בטרם הושמדה? מה יכולים אנשים ללמוד מן ההתרחשויות האלה? מה מראה לאנשים את עמדתו של אלוהים כלפי אירועים אלה על טבעו? כדי להבין את הסיפור כולו, הבה נקרא בעיון את אשר תועד בכתבי הקודש...
שחיתותה של סדום: מעוררת את זעמו של האדם, מעוררת את חרון אפו של אלוהים
בלילה ההוא, קיבל לוט את פניהם של שני שליחים מאלוהים והכין להם משתה. לאחר שאכלו ובטרם שכבו לישון, הקיפו אנשים מכול רחבי העיר את ביתו של לוט וקראו ללוט. בכתבי הקודש מתועד כי אמרו, "איה האנשים אשר-באו אליך הלילה; הוציאם אלינו, ונדעה אתם". מי אמר את הדברים האלה? למי נאמרו? אלה הם דבריהם של אנשי סדום, שאותם צעקו מחוץ לביתו של לוט ושנועדו ללוט. מהי ההרגשה, כששומעים את הדברים האלה? האם אתם זועמים? האם דברים אלה מחליאים אתכם? האם אתם רותחים מזעם? האין הדברים האלה מצחינים בצחנת השטן? האם ביכולתכם לראות דרכם את הרוע והחשכה שבעיר הזו? האם ביכולתכם לחוש באכזריות ובברבריות של התנהגות האנשים האלה, דרך דבריהם? האם ביכולתכם לחוש בעומק השחיתות שלהם, דרך התנהגותם? האם אין זה קשה לראות דרך תוכן דבריהם, כי טבעם המרושע והפראי הגיע לרמה שמעבר לשליטתם? פרט ללוט, כול אדם ואדם בעיר הזו לא היה שונה בדבר מן השטן. עצם מראהו של אדם אחר גרם לאנשים האלה לרצות להזיק לו ולכלותו... הדברים האלה אינם רק נותנים לנו תחושה על טבעה המבעית והמזעזע של העיר, וכן על הילת המוות שסביבה. הם אף נותנים לנו תחושה על רשעותה ואכזריותה.
כאשר מצא את עצמו פנים אל פנים מול כנופייה של ביריונים לא אנושיים, בני אדם שהיו מלאים שאיפה המכלה את הנפש, כיצד הגיב לוט? על פי כתבי הקודש: "אל-נא תָּרֵעו. הנה-נא לי שתי בנות, אשר לא-ידעו אי – אוציאה-נא אתהן אליכם, ועשו להן כטוב בעיניכם; רק לאנשים האל, אל-תעשו דבר, כי-על-כן באו, בצל קֹרתי". בדבריו, התכוון לוט לזאת: הוא היה מוכן לוותר על שתי בנותיו כדי להגן על השליחים. מתוך היגיון, היה על האנשים להסכים לתנאיו של לוט ולעזוב את שני השליחים לנפשם. אחרי הכול, השליחים היו להם זרים לגמרי, בני אדם שלא היה להם כול קשר אליהם. שני השליחים האלה מעולם לא פגעו באינטרסים שלהם. אולם כיוון שהיו מונעים על ידי טבעם המרושע, הם לא הסתפקו בכך, אלא רק הגבירו את מאמציהם. כאן יכולים עוד מחילופי הדברים ביניהם להעניק לנו ללא ספק תובנה נוספת על טבעם המרושע האמיתי של אנשים אלה. יחד עם זאת, הם אף מאפשרים לנו לדעת ולהבין את הסיבה לרצונו של אלוהים להשמיד את העיר הזו.
מהו אם כן הדבר הבא שהם אמרו? כנאמר בכתבי הקודש: "ויאמרו גש-הלאה, ויאמרו האחד בא-לגור וישפֹט שפוט – עתה, נרע לך מהם; ויפצרו באיש בלוט מאֹד, ויגשו לשבר הדלת". מדוע רצו לשבור את הדלת? הסיבה היא שהשתוקקו יתר על המידה לפגוע בשני השליחים האלה. מה עשו שני השליחים האלה בסדום? מטרת בואם היתה להציל את לוט ומשפחתו. אולם אנשי העיר חשבו בטעות שהם באו לקבל משרות רשמיות. מבלי לשאול למטרתם, השערה בלבד היא שגרמה לעיר לרצות לפגוע באכזריות בשני השליחים. רצונם היה לפגוע בשני אנשים שלא היה להם כול קשר אליהם. ברור כי אנשי העיר הזו איבדו לחלוטין את אנושיותם ואת ההיגיון שלהם. דרגת טירופם ופראותם כבר לא היתה שונה מטבעו המרושע של השטן, הפוגע בבני אדם ומכלה אותם.
כאשר דרשו את האנשים האלה מלוט, מה עשה לוט? ידוע לנו מן הטקסט כי לוט לא מסר אותם. האם לוט הכיר את שני השליחים האלה של אלוהים? מובן שלא! אך מדוע הצליח להציל את שני האנשים האלה? האם ידע מה באו לעשות? על אף שלא היה מודע לסיבת בואם, הוא ידע שהם משרתי אלוהים, ולפיכך אירח אותם. העובדה שיכול היה לכנות את משרתי אלוהים האלה בשם אדונים, מראה כי לוט הלך בדרך כלל בדרכי אלוהים, שלא כמו האחרים בעיר סדום. לפיכך כששליחי אלוהים באו אליו, הוא סיכן את חייו כדי לארח את שני המשרתים האלה. יתרה מזאת, הוא אף הציע את שתי בנותיו במקום שני המשרתים האלה, כדי להגן עליהם. זהו מעשהו הצודק של לוט. זהו גם ביטוי מוחשי לטבעו ומהותו של לוט, וזוהי גם הסיבה לכך שאלוהים שלח את השליחים להציל את לוט. כשעמד מול סכנה, הגן לוט על שני השליחים האלה מבלי להתחשב בשום דבר אחר. הוא אף ניסה להחליף את שתי בנותיו תמורת ביטחונם של המשרתים. פרט ללוט, האם היה עוד מישהו בעיר שיכול היה לעשות דבר כזה? כפי שמוכיחות העובדות – לא! אין צורך לומר אם כן שכל האנשים בסדום, מלבד לוט, היו מטרה להשמדה, ואף מטרה שהיתה ראויה להשמדה.
סדום נחרבת עד היסול משום שפגעה בחרון אפו של אלוהים
לאחר שאנשי סדום ראו את שני המשרתים האלה, הם לא שאלו לסיבת בואם, ואיש אף לא שאל אם באו להפיץ את רצון אלוהים. ההפך הוא הנכון, הם התקבצו לכנופייה ומבלי להמתין להסבר, באו לתפוס את שני המשרתים האלה כמו כלבי פרא או זאבים מרושעים. האם אלוהים צפה בדברים האלה בעת התרחשותם? מה היו המחשבות שחשב אלוהים בלבו על התנהגות אנושית מעין זו, על דבר מעין זה? אלוהים החליט להשמיד את העיר הזו. הוא לא יהסס ולא יחכה, ולא ימשיך להפגין סבלנות. יומו הגיע והוא החל אפוא בפעולה שחפץ לעשות. כך נאמר בבראשית י"ט: כ"ד-כ"ה, "ויהוה, המטיר על-סדֹם ועל-עמֹרה – גפרית ואש: מאת יהוה, מן-השמים. כה ויהפֹך את-הערים האל, ואת כל-הככר, ואת כל-יֹשבי הערים, וצמח האדמה." שני הפסוקים האלה מספרים לבני האדם על השיטה שבה השמיד אלוהים את העיר הזו. הם אף מספרים לבני האדם מה השמיד אלוהים. דבר ראשון, מסופר בכתבי הקודש כי אלוהים שרף את העיר באש וכי די היה בעוצמת האש כדי להשמיד את כול בני האדם ואת צמח האדמה. כלומר האש שנפלה מן השמיים לא רק השמידה את העיר. היא השמידה גם את כול בני האדם וכול יצור חי בתוכה, מבלי להותיר כול זכר. לאחר שהעיר הושמדה, האדמה היתה שוממה מכול דבר חי. לא היו עוד חיים ולא כול סימן לחיים. העיר הפכה לשממה, מקום ריק בו שוררת דממת מוות. לא יהיו עוד מעשים רעים נגד אלוהים במקום הזה. לא יהיו עוד טבח ושפיכות דמים.
מדוע רצה אלוהים לשרוף את העיר הזו עד היסוד? מה אתם יכולים לראות כאן? האם אלוהים יכול היה לשאת כי האנושות והטבע, הברואים שלו, יושמדו כך? אם ביכולתכם להבחין בכעסו של יהוה אלוהים מתוך האש שהוטלה מן השמיים, לא קשה לראות את רמת זעמו מתוך יעד ההשמדה שלו וכן מתוך המידה שבה הושמדה העיר הזו. כאשר אלוהים מתעב עיר, הוא יטיל עליה את עונשו. כאשר אלוהים נגעל מעיר, הוא ייתן אזהרות חוזרות ונשנות, שיודיעו לבני האדם על כעסו. אולם כאשר אלוהים מחליט לשים קץ לעיר ולהשמידה – כלומר כאשר נגרם עלבון לחרון אפו ולמלכותיותו – הוא לא ייתן עוד עונשים או אזהרות, אלא ישמיד אותה ישירות. הוא יגרום לה להיעלם כליל. זהו טבעו הצודק של אלוהים.
לאחר התנגדותה ועוינותה החוזרת ונשנית של סדום כלפיו, מוחה אותה אלוהים כליל מעל פני האדמה
עתה משיש לנו הבנה כללית על טבעו הצודק של אלוהים, נוכל לחזור להפנות את תשומת לבנו לעיר סדום – שאלוהים ראה בה עיר של חטא. על ידי הבנת מהותה של העיר הזו, נוכל להבין מדוע רצה אלוהים להשמידה ומדוע השמיד אותה באופן כה מוחלט. מתוך כך, נוכל ללמוד להכיר את טבעו הצודק של אלוהים.
מנקודת מבט אנושית, היתה סדום עיר שיכולה היתה להשביע באופן מלא את תשוקתו של האדם ואת הרוע שבאדם. מפתה ומכשפת, עם מוסיקה וריקודים לילה אחר לילה, שגשוגה גרם לבני אדם התפעלות וטירוף. הרוע שלה שחק את לבבות בני האדם וכישף אותם עד כדי ניוון. היתה זו עיר שרוחות טמאות ורוחות רעות השתוללו בה. היא היתה מלאה עד גדותיה חטא ורצח, ריח דם וריקבון. היתה זו עיר שגרמה לבני אדם להצטמרר עד לשד עצמותיהם, עיר שבני אדם נרתעו ממנה. איש מאנשי העיר הזו – גבר או אשה, צעיר או זקן – לא חיפש את דרך האמת. איש לא השתוקק לאור ולא כמה להתרחק מחטא. הם חיו תחת השליטה, ההשחתה והולכת השולל של השטן. הם איבדו את אנושיותם, הם איבדו את שפיותם ואיבדו את מטרת קיומו המקורית של האדם. הם ביצעו אין ספור חטאים של התנגדות לאלוהים. הם סירבו להנחייתו והתנגדו לרצונו. מעשיהם הרעים הם שלקחו את האנשים האלה, את העיר וכל יצור חי בתוכה, צעד אחר צעד, במורד נתיב ההשמדה.
על אף ששני הקטעים האלה אינם מתעדים את הפרטים המתארים את מידת שחיתותם של אנשי סדום, אלא רק את התנהגותם כלפי שני משרתי אלוהים בעקבות הגעתם של האחרונים לעיר, אמת פשוטה יכולה לחשוף את המידה שבה היו אנשי סדום רעים, מושחתים והתנגדו לאלוהים. בכך נחשפו גם פניה ומהותה האמיתיות של העיר. לא זו בלבד שהם לא קיבלו את אזהרותיו של אלוהים, הם אף לא פחדו מעונשו. ההפך הוא הנכון, הם בזו לכעסו של אלוהים. הם התנגדו לאלוהים בעיוורון. אין זה משנה מה עשה וכיצד עשה זאת, טבעם המרושע רק התגבר, והם התנגדו לאלוהים שוב ושוב. אנשי סדום היו עוינים כלפי קיומו של אלוהים, בואו, עונשו, ועוד יותר מכך, אזהרותיו. הם לא ראו דבר אחר בעל ערך סביבם. הם כילו ופגעו בכול בני האדם שניתן היה לכלותם ולפגוע בהם, ויחסם למשרתי אלוהים לא היה שונה. באשר לכלל המעשים הרעים שביצעו אנשי סדום, הפגיעה במשרתי אלוהים היתה רק קצה הקרחון, וטבעם המרושע שאותו חשף הדבר, הסתכם למעשה בלא יותר מטיפה בים עצום ממדים. אלוהים בחר אפוא להשמיד אותם באש. אלוהים לא השמיד את העיר בעזרת מבול, הוריקן, רעידת אדמה, צונאמי, או בכל שיטה אחרת. מה סימן השימוש של אלוהים באש כדי להשמיד את העיר הזו? משמעותו היתה השמדה מוחלטת של העיר. משמעותו היתה כי העיר נעלמה לחלוטין מעל פני האדמה ומן הקיום. המלה "השמדה" מתייחסת כאן להיעלמות צורתה של העיר והמבנה או המראה החיצוני שלה. משמעותה היא גם כי נשמותיהם של בני האדם שבתוך העיר חדלו מלהתקיים, לאחר שהוכחדו לחלוטין. במלים פשוטות, כול בני האדם, האירועים והדברים שהיו קשורים לעיר, הושמדו. העולם הבא לא יהיה מנת חלקם, ואף לא תחיית המתים. אלוהים הכחיד אותם מן האנושות, בריאתו, אחת ולתמיד. "השימוש באש" סימן את עצירת החטא, ומשמעותו היתה סוף לחטא. החטא הזה יחדל להתקיים ולהתפשט. משמעותו היתה כי הרוע של השטן איבד את הקרקע שהזינה אותו וכן את בית הקברות שהעניק לו מקום לשהות ולחיות בו. במלחמה בין אלוהים לבין השטן, השימוש של אלוהים באש הוא סימן ההיכר של ניצחונו, שהשטן מסומן בו. השמדתה של סדום היא צעד מוטעה מאוד בשאיפתו של השטן להתנגד לאלוהים על ידי השחתת בני אדם וכילויים, ובדומה לכך, זהו סימן מעורר ענווה לתקופה בהתפתחותה של האנושות, שבה האדם דחה את הנחייתו של אלוהים והפקיר את עצמו למידות רעות. זאת ועוד, זהו תיעוד של התגלות אמיתית של טבעו הצודק של אלוהים.
כשהאש שאלוהים שלח מן השמיים הפכה את סדום לעפר ואפר, משמעות הדבר היתה כי העיר ששמה "סדום" חדלה מלהתקיים, וכך גם כל דבר בתוך העיר עצמה. היא הושמדה על ידי כעסו של אלוהים. היא נעלמה בשל חרון אפו ומלכותיותו של אלוהים. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, קיבלה סדום את עונשה הצודק. בזכות טבעו הצודק של אלוהים, היא באה אל סופה הצודק. קץ קיומה של סדום נבע מן הרוע שבה, והוא נבע גם מרצונו של אלוהים לא להביט שוב לעולם על העיר הזו, ואף לא על איש מן האנשים שחיו בה ועל דבר מן החיים שצמחו בתוך העיר. רצונו של אלוהים "שלא להביט שוב לעולם על העיר" הוא חרון אפו, וכן מלכותיותו. אלוהים שרף את העיר מפני שרשעותה והחטא שבה גרמו לו להרגיש כעס, גועל ותיעוב כלפיה, ולבקש שלא לראות שוב לעולם אותה, איש מן האנשים ואף לא אחד מן היצורים החיים שבתוכה. לאחר שהעיר סיימה לבעור ונותר ממנה רק אפר, היא חדלה באמת מלהתקיים בעיני אלוהים. גם זיכרונותיו ממנה נעלמו, נמחקו. משמעות הדבר היא כי האש שנשלחה מן השמיים לא רק השמידה את העיר סדום כולה ואת האנשים מלאי הרשע שבתוכה, ולא רק השמידה את כול הדברים שבתוך העיר, אשר הוכתמו בחטא. עוד יותר מכך, האש הזו השמידה את הזיכרונות על הרוע של האנושות והתנגדותה לאלוהים. זו היתה מטרתו של אלוהים בשריפת העיר.
חלק זה מן האנושות נעשה מושחת עד הקצה. הם לא ידעו מיהו אלוהים ומאין הם באו. אילו הזכרתם את אלוהים, האנשים האלה היו תוקפים, משמיצים ומחללים את הקודש. גם כשמשרתי אלוהים באו להפיץ את אזהרתו, האנשים המושחתים האלה לא רק שלא הפגינו כול סימן לחרטה, הם לא זנחו את התנהגותם המרושעת. ההפך הוא הנכון, הם פגעו בחוצפה במשרתי אלוהים. מה שהם הביעו וחשפו היה טבעם ומהותם, איבה קיצונית לאלוהים. ניתן לראות כי התנגדותם של אנשים מושחתים אלה לאלוהים היתה יותר מאשר חשיפה של טבעם המושחת, כפי שהיתה יותר מאשר מקרה של השמצה או לעג הנובעים מחוסר הבנה של האמת. לא טיפשות ולא בורות הן שגרמו להתנהגותם הרעה. הדבר לא היה מפני שהאנשים האלה רומו, ובהחלט לא מפני שהוטעו. התנהגותם הגיעה לרמה של איבה מחוצפת באופן שערורייתי, התנגדות ומרד נגד אלוהים. התנהגות אנושית מעין זו היתה ללא ספק מעוררת את זעמו של אלוהים, את זעם טבעו – טבע שאין לפגוע בו. אלוהים נותן אפוא פורקן ישיר וגלוי לחרון אפו ולמלכותיותו. זהו גילוי אמיתי של טבעו הצודק. אל מול עיר העולה על גדותיה מרוב חטא, חפץ אלוהים להשמידה בדרך המהירה ביותר שאפשר. הוא שאף להכחיד את בני האדם שבתוכה ואת כול חטאיהם בדרך המלאה ביותר, לגרום לאנשי העיר הזו לחדול להתקיים ולמנוע מן החטא שבמקום הזה להתרבות. הדרך המהירה והמלאה ביותר לעשות זאת, היתה לשרוף אותה באש. עמדתו של אלוהים כלפי אנשי סדום לא היתה נטישה או התעלמות, אלא בעזרת חרון אפו, מלכותיותו וסמכותו, הוא העניש, הכה והשמיד לחלוטין את האנשים האלה. עמדתו כלפיהם לא היתה עמדה של השמדה פיסית בלבד, אלא גם של השמדת הנשמה, הכחדה נצחית. זוהי ההשלכה האמיתית של רצון אלוהים כי "יחדלו להתקיים".
על אף שחרון אפו של אלוהים נסתר ואינו ידוע לאדם, הוא אינו סובל כל פגיעה
יחסו של אלוהים לכלל האנושות הטיפשה והנבערת מדעת, מבוסס בעיקר על רחמים וסובלנות. מאידך, חרון אפו נסתר בתוך רובם הגדול של הזמן והדברים. הוא אינו ידוע לאדם. כתוצאה מכך, קשה לאדם לראות כיצד אלוהים מפגין את חרון אפו, ואף קשה לו להבין את חרון אפו. בשל כך, האדם מקל ראש בחרון אפו של אלוהים. כשהאדם ניצב בפני פעולתו הסופית של אלוהים ובפני הצעד האחרון בסובלנותו ובסלחנותו כלפי האדם – כלומר כשהאירוע האחרון של רחמי אלוהים ואזהרתו האחרונה מגיעים אליו – אם הוא בכול זאת מתנגד לאלוהים באותן שיטות ואינו עושה כל מאמץ להתחרט, לתקן את דרכיו או לקבל את רחמיו, אלוהים לא יעניק לו עוד את סובלנותו וסבלנותו. ההפך הוא הנכון, בעת הזו יחזור בו אלוהים מרחמיו. בעקבות זאת, הוא ישלח אליהם רק את חרון אפו. הוא יכול לבטא את חרון אפו בדרכים שונות, כפי שביכולתו להעניש ולהשמיד בני אדם בשיטות שונות.
השימוש של אלוהים באש להשמדת העיר סדום הוא השיטה המהירה ביותר שלו להשמיד לחלוטין חלק מן האנושות או דבר כלשהו. שריפתם של אנשי סדום השמידה לא רק את גופם הפיסי. היא השמידה את כול רוחם, את נשמתם וגופם, והבטיחה שבני האדם שבתוך העיר הזו יחדלו להתקיים הן בעולם החומרי והן בעולם הנסתר מעיני האדם. זוהי אחת הדרכים שבהן מגלה ומביע אלוהים את חרון אפו. אופן זה של גילוי והבעה הוא אחד ההיבטים של מהות חרון אפו של אלוהים, כפי שהוא כמובן גם גילוי של מהות טבעו הצודק של אלוהים. כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, הוא חדל לגלות כול רחמים או טוב לב ואהבה, ואינו מפגין עוד מסובלנותו או סבלנותו. אין אדם, דבר או סיבה שיכולים לשכנעו להמשיך לנהוג בסבלנות, לשוב להעניק את רחמיו, להעניק פעם נוספת את סובלנותו. במקום הדברים האלה, מבלי להסס ולו לרגע, ישלח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, יעשה כרצונו, ויעשה את הדברים האלה באופן מהיר וודאי, בהתאם לרצונו. זוהי הדרך שבה שולח אלוהים את חרון אפו ומלכותיותו, שאל לו לאדם לפגוע בהם, וזהו גם ביטוי לאחד ההיבטים של טבעו הצודק. כשבני אדם עדים לכך שאלוהים מפגין דאגה ואהבה כלפי האדם, הם אינם מסוגלים לגלות את חרון אפו, לראות את מלכותיותו או לחוש בחוסר סובלנותו לפגיעה. הדברים האלה הובילו מאז ומתמיד את בני האדם לאמונה, כי טבעו הצודק של אלוהים הוא טבע של רחמים, סובלנות ואהבה בלבד. אולם כשרואים כיצד אלוהים משמיד עיר או שונא חלק מן האנושות, חרון אפו בהשמדת האדם ומלכותיותו, מאפשרים לבני אדם להעיף מבט חטוף בצד השני של טבעו הצודק. זהו חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה. טבעו של אלוהים, שאינו סובל פגיעה, עולה על דמיונה של כול ישות שנבראה, ובקרב הישויות שלא נבראו, איש אינו מסוגל להפריע לו או להשפיע עליו. יתרה מכך, לא ניתן להתחזות לו או לחקותו. לפיכך היבט זה בטבעו של אלוהים הוא ההיבט שעל האנושות להכירו יותר מכול. רק לאלוהים עצמו יש טבע מעין זה, ורק אלוהים עצמו הוא בעל טבע מעין זה. אלוהים הוא בעל טבע צודק מעין זה, מפני שהוא מתעב רשעות, חשכה, מרדנות ואת מעשיו הרעים של השטן – השחתתה וכילויה של האנושות – מפני שהוא מתעב את כול מעשי החטא תוך התנגדות לו ובזכות מהותו הקדושה והבלתי מחוללת. מסיבה זו, הוא לא יסבול כי אף אחת מן הישויות, שנבראו או שלא נבראו, תתנגד לו או תקרא עליו תגר בגלוי. גם אם מי שהוא הראה כלפיו רחמים או בחר אותו בעבר, יעז רק להתגרות בטבעו ולעבור על עיקרון הסבלנות והסובלנות שלו, הוא ישחרר ויגלה את טבעו הצודק ללא כול רחמים או היסוס, ולו הקלים ביותר – טבע שאינו סובל פגיעה.
חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה על כול כוחות הצדק ועל כול הדברים החיוביים
האם על ידי הבנת הדוגמאות האלה לדבריו של אלוהים, מחשבותיו ומעשיו, אתם מצליחים להבין את טבעו הצודק של אלוהים, טבע שאין לפגוע בו? בסופו של דבר, זהו היבט של הטבע הייחודי לאלוהים עצמו, תהיה מידת הבנתו של האדם אשר תהיה. חוסר סובלנותו של אלוהים לפגיעה הוא מהותו הבלעדית. חרון אפו של אלוהים הוא טבעו הבלעדי. מלכותיותו של אלוהים היא מהותו הבלעדית. העיקרון שמאחורי כעסו של אלוהים מדגים את הזהות והמעמד שיש רק לו. אין צורך להזכיר כי זהו גם סמל למהותו של אלוהים עצמו הייחודי. טבעו של אלוהים הוא מהותו הפנימית. הוא אינו משתנה כלל בחלוף הזמן, ואינו משתנה בכול פעם שמשתנה המיקום. טבעו הפנימי הוא מהותו הפנימית. אין זה משנה על מי הוא מבצע את עבודתו, מהותו אינה משתנה, וכך גם לא טבעו הצודק. כאשר מכעיסים את אלוהים, הדבר שאותו הוא שולח הוא טבעו הצודק. בעת הזו, העיקרון שמאחורי כעסו אינו משתנה, וכך גם לא זהותו ומעמדו הייחודיים. הוא אינו מתרגז בגלל שינוי במהותו או מפני שטבעו הפיק גורמים שונים, אלא מפני שהתנגדות האדם לו פוגעת בטבעו. התגרותו המבישה של האדם באלוהים הינה קריאת תגר חמורה על זהותו ומעמדו של אלוהים עצמו. מנקודת מבטו של אלוהים, כשהאדם קורא עליו תיגר, האדם מערער עליו ובוחן את כעסו. כשהאדם מתנגד לאלוהים, כשהאדם מערער על אלוהים, כשהאדם בוחן ללא הרף את כעסו של אלוהים – וזוהי גם העת שבה החטא משתולל – חרון אפו של אלוהים יתגלה ויציג את עצמו באופן טבעי. הבעת חרון אפו של אלוהים מסמלת אם כן שכול הכוחות הרעים יחדלו מלהתקיים. היא מסמלת שכול הכוחות העוינים יושמדו. זוהי ייחודיות טבעו הצודק של אלוהים, וזוהי ייחודיות חרון אפו של אלוהים. כשיש קריאת תיגר על כבודו וקדושתו של אלוהים, כשכוחות הצדק נחסמים ואינם נראים לעין האדם, אלוהים שולח את חרון אפו. בשל מהותו של אלוהים, כול הכוחות שעל פני האדמה, אשר קוראים תיגר על אלוהים, מתנגדים לו ומערערים עליו, הינם רעים, מושחתים ובלתי צודקים. הם באים מן השטן ושייכים לו. מכיוון שאלוהים הינו צודק, שייך לאור וקדוש ללא פגם, כול הדברים הרעים, המושחתים והשייכים לשטן ייעלמו עם שחרור חרון אפו של אלוהים.
על אף ששטף חרון אפו של אלוהים הוא אחד ההיבטים של ביטוי טבעו הצודק, כעסו של אלוהים בשום אופן אינו חסר הבחנה ביחס למטרתו ואינו נעדר עיקרון. ההפך הוא הנכון, אלוהים אינו ממהר לכעוס כלל ואינו חושף את חרון אפו ומלכותיותו באופן נמהר. בנוסף לכך, חרון אפו של אלוהים נשלט ומדוד במידה ניכרת. לא ניתן כלל להשוותו לאופן שבו האדם עשוי להתפרץ בחמת זעם או לתת פורקן לכעסו. בכתבי הקודש מתועדות שיחות רבות בין האדם לבין אלוהים. דבריהם של אחדים מן האנשים האלה היו רדודים, נבערים וילדותיים, אך אלוהים לא הכה בהם ולא גינה אותם. בפרט במהלך ניסיונו של איוב, כיצד התייחס יהוה אלוהים לשלושת ידידיו של איוב ולאחרים, לאחר ששמע את הדברים שאמרו לאיוב? האם גינה אותם? האם התפרץ עליהם בחמת זעם? הוא לא עשה שום דבר דומה! במקום זאת, הוא אמר לאיוב להתחנן עליהם, להתפלל למענם. אלוהים לעומת זאת לא לקח את הפגמים שלהם ללב. כול המקרים האלה מייצגים את העמדה העיקרית שממנה מטפל אלוהים באנושות המושחתת והנבערת מדעת. לפיכך שחרור חרון אפו של אלוהים בשום אופן אינו ביטוי או פורקן למצב רוחו. חרון אפו של אלוהים אינו התפרצות זעם מלאה, כפי שהאדם מבין אותה. אלוהים אינו משחרר את חרון אפו משום שהוא אינו מצליח לשלוט במצב רוחו או משום שכעסו הגיע לנקודת הרתיחה שלו ומוכרח למצוא לו פורקן. ההפך הוא הנכון, חרון אפו הינו הפגנה של טבעו הצודק וביטוי אמיתי של טבעו הצודק. זהו גילוי סמלי של מהותו הקדושה. אלוהים הוא חרון אף, שאינו סובלני כלפי שום פגיעה – אין זאת אומרת שכעסו של אלוהים אינו מבחין בין גורמים או אינו מושתת על עיקרון. האנושות המושחתת היא זו שיש לה פטנט בלעדי על התפרצויות אקראיות של זעם ללא עיקרון, שאינו מבחין בין גורמים. משיש לאדם מעמד, הוא מתקשה לא פעם לשלוט במצב רוחו, ונהנה אפוא לנצל הזדמנויות כדי להביע את אי-שביעות רצונו ולתת פורקן לרגשותיו. הוא עשוי להתפרץ לא פעם בזעם ללא סיבה נראית לעין, כדי לחשוף את יכולתו ולהודיע לאחרים כי מעמדו וזהותו שונים מאלה של בני אדם רגילים. מובן שאנשים מושחתים ללא כול מעמד מאבדים אף הם שליטה לעתים קרובות. כעסם נגרם לא פעם על ידי פגיעה בטובות ההנאה האישיות שלהם. כדי להגן על מעמדם וכבודם, בני אדם מושחתים עשויים לתת לעתים קרובות פורקן לרגשותיהם ולחשוף את טבעם הגאוותני. האדם עשוי להתפרץ בכעס ולתת פורקן לרגשותיו כדי להגן על קיומו של חטא, ומעשים אלה הם הדרכים שבהן האדם מביע את אי-שביעות רצונו. מעשים אלה מלאים זוהמה עד גדותיהם. הם מלאים עד גדותיהם מזימות ותככים. הם מלאים עד גדותיהם בשחיתות ורוע אנושיים. ויותר מכך, הם מלאים עד גדותיהם בשאיפותיו ותשוקותיו הפראיים של האדם. כאשר הצדק קורא תיגר על הרוע, האדם אינו מתפרץ בכעס כדי להגן על קיומו של הצדק. להפך, כשכוחות הצדק מאוימים, נרדפים ומותקפים, גישתו של האדם היא גישה של התעלמות, התחמקות או הירתעות. אולם, כשהוא עומד מול כוחות הרוע, גישתו של האדם היא גישה של דאגה, של השתחוות ותחינה. נתינת הפורקן של האדם היא אפוא מפלט לכוחות הרוע, ביטוי להתנהגותו הרעה המשתוללת והבלתי ניתנת לעצירה של האדם הגשמי. אולם כאשר אלוהים שולח את חרון אפו, כול כוחות הרשע נעצרים. כול חטאי הפגיעה באדם נעצרים. כול הכוחות העוינים אשר חוסמים את עבודתו של אלוהים, נעשים ברורים לעין, נפרדים ומקוללים. כול שותפיו לפשע של השטן אשר מתנגדים לאלוהים, נענשים, נעקרים מן השורש. במקומם, תימשך עבודתו של אלוהים, כשהוא משוחרר מכול מכשול. תוכנית הניהול של אלוהים תמשיך להתפתח צעד אחר צעד בהתאם ללוח הזמנים. העם הנבחר של אלוהים יהיה חופשי מהפרעותיו של השטן וממעשי המרמה שלו. חסידיו של אלוהים ייהנו ממנהיגותו ומן הדברים שיספק להם בסביבה שקטה ושלווה. חרון אפו של אלוהים הוא אמצעי הגנה המונע מכול כוחות הרוע להתרבות ולהשתולל, והוא אף אמצעי הגנה אשר מגן על קיומם והתפשטותם של כול הדברים הצודקים והחיוביים ומגן עליהם לנצח מפני דיכוי וחתרנות.
האם ביכולתכם לראות בהשמדת סדום על ידי אלוהים את מהות חרון אפו? האם יש דבר-מה המעורב בזעמו? האם זעמו של אלוהים טהור? בניסוח אנושי, האם חרון אפו של אלוהים אינו מהול בדבר? האם יש תחבולה כלשהי מאחורי חרון אפו? האם יש מזימה כלשהי? האם יש סודות כלשהם שלא ניתן להעלותם על דל שפתיים? ביכולתי לומר לכם בחומרה וברצינות: אין חלק בחרון אפו של אלוהים אשר יכול להוביל אדם לכדי ספק. כעסו הוא כעס טהור, שלא נמהל בדבר ושאין בו כוונות או מטרות אחרות. הסיבה לכעסו הינה טהורה, ללא אשמה ומעל לכול ביקורת. זהו גילוי ומפגן טבעי של מהותו הקדושה. זהו דבר שאין לאיש מן הברואים. זהו חלק מטבעו הצודק הייחודי של אלוהים, וזהו גם הבדל בולט בין מהותו של הבורא לבין זו של בריאתו.
בין אם הוא כועס בפניהם של אחרים או מאחורי גבם, לכול אדם יש כוונה ומטרה שונה. ייתכן שהוא בונה את יוקרתו, או אולי הוא מגן על האינטרסים שלו, שומר על תדמיתו או על כבודו. יש הנוקטים איפוק בכעסם, ואילו אחרים נמהרים יותר ומתפרצים בחמת זעם בכל עת שהם חפצים, ללא כול שמץ של איפוק. בקצרה, כעסו של האדם נובע מטבעו המושחת. תהיה מטרתו אשר תהיה, הוא גשמי ובא מן הטבע. אין לו כול קשר לצדק או אי-צדק מפני שדבר בטבעו ומהותו של האדם אינו מתאים לאמת. לפיכך אין להזכיר באותה הנשימה את מזגה של האנושות המושחתת ואת חרון אפו של אלוהים. התנהגותו של אדם שהושחת על ידי השטן מתחילה, ללא יוצא מן הכלל, מן הרצון להגן על השחיתות, ומבוססת על השחיתות. לפיכך לא ניתן להזכיר את כעסו של האדם באותה הנשימה יחד עם חרון אפו של אלוהים, ואין זה משנה עד כמה הולם נראה הדבר באופן תיאורטי. כשאלוהים שולח את זעמו, כוחות הרוע נבלמים, דברים רעים מושמדים, ואילו דברים צודקים וחיוביים נהנים מדאגתו והגנתו של אלוהים ומקבלים רשות להימשך. אלוהים שולח את חרון אפו מפני שדברים לא צודקים, שליליים ורעים חוסמים, מפריעים או הורסים את פעילותם והתפתחותם הרגילה של דברים צודקים וחיוביים. מטרת כעסו של אלוהים אינה להבטיח את מעמדו וזהותו, אלא להגן על קיומם של דברים צודקים, חיוביים, יפים וטובים, להגן על חוקיה וסדרה של הישרדותה הרגילה של האנושות. זהו הגורם המקורי לחרון אפו של אלוהים. זעמו של אלוהים הוא גילוי הולם, טבעי ואמיתי מאוד של טבעו. אין כוונות מאחורי זעמו, ואין גם מרמה או מזימות. ואף יותר מכך, זעמו אינו כולל דבר מן התשוקה, העורמה, הזדון, האלימות, הרוע, או כול דבר אחר מן הדברים המשותפים לכלל האנושות המושחתת. בטרם ישלח אלוהים את זעמו, הוא כבר תפס בבירור ובאופן מלא למדי את מהותו של כול עניין, וכבר ניסח הגדרות ומסקנות מדוייקות ובהירות. כך, מטרתו של אלוהים בכול עניין שהוא עובד בו, ברורה כשמש, בדומה לעמדתו. הוא אינו מבולבל; הוא אינו עיוור; הוא אינו פזיז; הוא אינו רשלני; יותר מכך, הוא אינו חסר עקרונות. זהו ההיבט המעשי של חרון אפו של אלוהים, ובזכות ההיבט המעשי הזה של חרון אפו של אלוהים, השיגה האנושות את קיומה הרגיל. ללא חרון אפו של אלוהים, היתה האנושות מידרדרת לתנאי חיים לא תקינים. כול הדברים הצודקים, היפים והטובים היו מושמדים וחדלים מלהתקיים. ללא חרון אפו של אלוהים, החוקים וכללי הקיום עבור הברואים היו מופרים ואף מעורערים לחלוטין. מאז בריאת האדם, נעזר אלוהים בהתמדה בטבעו הצודק כדי להבטיח ולקיים את קיומה הרגיל של האנושות. כיוון שטבעו הצודק כולל חרון אף ומלכותיות, כול האנשים, הדברים והעצמים הרעים וכול הדברים המפריעים לקיומה הרגיל של האנושות ופוגעים בו, נענשים, נשלטים ומושמדים, תודות לחרון אפו. במשך אלפי השנים האחרונות, אלוהים נעזר בהתמדה בטבעו הצודק כדי להכות בכול מיני רוחות טמאות ורעות אשר מתנגדות לאלוהים ופועלות כשותפות לפשע של השטן וכפקידותיו, ולהשמידן במסגרת עבודת ניהול האנושות על ידו. כך פעולת ישועתה של האנושות על ידי אלוהים התקדמה מאז ומתמיד בהתאם לתוכניתו. כלומר תודות לקיום חרון אפו של אלוהים, המטרה הצודקת ביותר בקרב בני האדם לא הושמדה מעולם.
עתה משיש לכם הבנה על מהות חרון אפו של אלוהים, מוכרחה להיות לכם בוודאי הבנה טובה עוד יותר על הדרך שבה ניתן להבחין ברוע של השטן!
על אף שהשטן נראה הומאני, צודק וישר, הוא רע ואכזרי במהותו
השטן זוכה בתהילתו על ידי הונאת הציבור. הוא מתבסס פעמים רבות כחיל חלוץ וכדוגמה ומופת לצדק. תחת דגל השמירה על הצדק, הוא פוגע באדם, מכלה את נשמתו, ונעזר בכול מיני אמצעים כדי להקהות את חושיו של האדם, לרמותו ולפתותו. מטרתו היא לגרום לאדם לראות בעין יפה את התנהגותו הרעה וללכת בעקבותיה, לגרום לאדם להצטרף אליה בהתנגדות לסמכותו ולריבונותו של אלוהים. אולם כשהאדם מחכים לדעת את תחבולותיו, מזימותיו ומאפייניו השפלים, ואינו חפץ בכך שהוא ימשיך לרמוס ולהונות אותו, להמשיך לעבוד למענו בפרך או להיענש ולהיות מושמד יחד עמו, השטן משנה את מאפייניו הקדושים לשעבר וקורע מעליו את המסיכה המזוייפת על מנת לחשוף את פניו האמיתיות, הרעות, המרושעות, המכוערות והפראיות. דבר לא היה מוצא חן בעיניו יותר מאשר להכחיד את כול מי שמסרב להיות חסידו ומי שמתנגד לכוחותיו הרעים. בשלב זה, השטן אינו יכול עוד להעמיד פנים מתורבתות וראויות לאמון. במקום זאת, נחשפים מתחת עור הכבש מאפייניו האמיתיים, המכוערים והשטניים. לאחר שתחבולות השטן יוצאות לאור, לאחר שמאפייניו האמיתיים נחשפים, הוא נתקף חמת זעם וחושף את הברבריות שלו. רצונו להזיק לבני אדם ולכלותם רק מתגבר. הסיבה לכך היא כי התעוררות האדם מעוררת בו זעם. הוא מפתח נקמנות עזה כלפי האדם על שאיפתו להשתוקק לחופש ולאור ולהשתחרר מכלאו. זעמו נועד להגן על הרוע שלו, והוא גם גילוי אמיתי של טבעו הפראי.
בכול עניין, התנהגותו של השטן חושפת את אופיו הרע. בכול המעשים הרעים שעשה השטן לאדם – החל ממאמציו המוקדמים להשלות את האדם כדי שיילך בעקבותיו ועד לניצול האדם על ידו, שבו הוא גורר את האדם למעשיו הרעים, ונקמנותו של השטן כלפי האדם לאחר שמאפייניו האמיתיים נחשפו והאדם זיהה ונטש אותו – אין ולו אחד שאינו חושף את מהותו הרעה של השטן. אין בהם ולו אחד שאינו מוכיח את העובדה שאין לשטן קשר לדברים חיוביים. אין בהם ולו אחד שאינו מוכיח כי השטן הוא המקור לכול הדברים הרעים. כול אחד ואחד ממעשיו מגן על הרוע שלו, שומר על תנאי מעשיו הרעים, מנוגד לדברים צודקים וחיוביים, הורס את חוקי הקיום הרגיל של האנושות וסדרו. מעשיו עוינים לאלוהים והם הדבר שאותו ישמיד חרון אפו של אלוהים. על אף שלשטן זעם משלו, זעמו הוא אמצעי לפרוק את אופיו הרע. הסיבה לכך שהשטן מרוגז וזועם היא זו: תחבולותיו, שאין להעלותן על דל שפתיים, נחשפו. לא קל לו להצליח במזימותיו מבלי להיענש. שאפתנותו ותשוקתו הפראיות להחליף את אלוהים ולנהוג כאלוהים, הוכו ונחסמו. מטרתו לשלוט באנושות כולה הסתיימה כעת בלא כלום ולא ניתן יהיה להגשימה לעולם. זימון חרון אפו של אלוהים, באופן חוזר ונשנה, הוא שמנע ממזימותיו של השטן לשאת פרי וקטע את התפשטותו והשתוללותו של רוע השטן. לכן השטן שונא את חרון אפו של אלוהים ופוחד ממנו בעת ובעונה אחת. כול יישום של חרון אפו של אלוהים לא רק חושף את מראהו הנתעב האמיתי של השטן, אלא אף חושף ומוציא לאור את תשוקותיו השפלות של השטן. יחד עם זאת, הסיבות לזעמו של השטן נגד האנושות נחשפות במלואן. התפרצות זעמו של השטן הינו גילוי אמיתי של אופיו הרע, חשיפה של תחבולותיו. מובן שבכול פעם שבה השטן זועם, הדבר מבשר על השמדתם של דברים רעים. הוא מבשר על הגנתם והמשכם של דברים חיוביים ועל טבע חרון אפו של אלוהים – שאין לפגוע בו!
כדי להכיר את טבעו הצודק של אלוהים, אין להסתמך על הניסיון והדמיון
כשתמצאו את עצמכם עומדים בפני המשפט והייסורים מאת אלוהים, האם תאמרו כי דברי אלוהים מהולים בדבר-מה טמא? האם תאמרו כי יש סיפור מאחורי זעמו של אלוהים וכי זעמו מהול בדבר-מה טמא? האם תשמיצו את אלוהים, ותאמרו כי טבעו אינו בהכרח צודק לחלוטין? כשאתם מתמודדים עם כול אחד ממעשיו של אלוהים, עליכם לדעת תחילה בוודאות כי טבעו הצודק של אלוהים נקי מכול גורם אחר, כי הוא קדוש וחסר פגמים. מעשים אלה כוללים מקרים שבהם אלוהים מכה, מעניש ומשמיד את האנושות. כול אחד ממעשיו של אלוהים, ללא יוצא מן הכלל, נעשה בהתאמה קפדנית לטבעו הפנימי ולתוכניתו – הדבר אינו כולל את הידע, המסורת והפילוסופיה של האנושות – וכול אחד ממעשיו של אלוהים הינו ביטוי לטבעו ומהותו, ואינו קשור לכול דבר שהוא, השייך לאנושות המושחתת. על פי מושגי האדם, רק אהבתו, רחמיו וסובלנותו של אלוהים כלפי האנושות הינם חסרי פגמים, בלתי מהולים וקדושים. אולם איש אינו יודע כי זעמו וחרון אפו של אלוהים אף הם אינם מהולים בדבר. זאת ועוד, איש לא הרהר בשאלות כגון, מדוע אלוהים אינו סובל כול פגיעה ומדוע זעמו כה גדול. ההפך הוא הנכון, יש החושבים בטעות את חרון אפו של אלוהים למזגה של האנושות המושחתת. על פי הבנתם, כעסו של אלוהים הוא זעמה של האנושות המושחתת. הם אף מניחים בטעות כי זעמו של אלוהים דומה בדיוק לגילויו הטבעי של טבע האדם המושחת. הם מאמינים בטעות כי ביטוי חרון אפו של אלוהים דומה בדיוק לכעסה של האנושות המושחתת, אשר נובע מאי-שביעות רצון. הם אף מאמינים כי ביטוי חרון אפו של אלוהים הוא ביטוי למצב רוחו. אני מקווה שלאחר השיתוף הזה, לא יהיו עוד לאיש מכם תפיסות שגויות, דמיונות או הנחות באשר לטבעו הצודק של אלוהים, ואני מקווה כי לאחר שתשמעו את דבריי, יוכל להיות בלבכם זיהוי אמיתי של חרון אפו של אלוהים השייך לטבעו הצודק, כי תוכלו להניח בצד הבנות קודמות מוטעות כלשהן על חרון אפו של אלוהים, כי תוכלו לשנות את אמונותיכם ודעותיכם המוטעות על מהות חרון אפו של אלוהים. זאת ועוד, אני מקווה שתוכל להיות בלבכם הגדרה מדויקת לטבעו של אלוהים, שלא יהיו לכם עוד ספקות באשר לטבעו הצודק של אלוהים, שלא תכפו היגיון או דמיון אנושי כלשהו על טבעו האמיתי של אלוהים. טבעו הצודק של אלוהים הוא מהותו האמיתית של אלוהים עצמו. אין זה דבר שעוצב או נכתב על ידי האדם. טבעו הצודק הוא טבעו הצודק ואין לו קשרים או יחסים עם שום דבר מן הבריאה. אלוהים עצמו הוא אלוהים עצמו. הוא לעולם לא יהיה לחלק מן הבריאה, וגם אם יהיה לאחת מן הישויות שנבראו, טבעו ומהותו הפנימיים לא ישתנו. לפיכך הכרת אלוהים אינה הכרתו של עצם. היא אינה ניתוח של דבר-מה, ואינה הבנה של אדם. אם אתם נעזרים במושג או בשיטה שלכם להכרת עצם או להבנת אדם, כדי להכיר את אלוהים, לעולם לא תוכלו לרכוש את הידע על אלוהים. הכרת אלוהים אינה נשענת על הניסיון או הדמיון, ולפיכך אל לכם לכפות לעולם את ניסיונכם או דמיונכם על אלוהים. יהיו ניסיונכם ודמיונכם עשירים ככול שיהיו, הם בכל זאת מוגבלים. יתרה מזאת, דמיונכם אינו תואם את העובדות, לא כל שכן את האמת, והוא אינו תואם את טבעו ומהותו האמיתיים של אלוהים. אם תסתמכו על דמיונכם כדי להבין את מהותו של אלוהים, לא תצליחו לעולם. הדרך היחידה היא זו: לקבל כול דבר שבא מאלוהים ואחר כך לחוותו ולהבינו בהדרגה. יבוא יום שבו אלוהים יביא לכם הארה, כך שתבינו ותכירו אותו באמת, בזכות שיתוף הפעולה שלכם ובזכות הרעב והצמא שלכם לאמת. ובכך הבה נסכם חלק זה בשיחתנו.
