מאת צ'יאצ'ו, מלזיה יום אחד אחרי ארוחת ערב לימדתי את בני הבכור איך לקרוא סינית – רק את המילים הפשוטות, "שמים, ארץ, אנשים ואדמה, אבא, אמא…" לימדתי אותו מספר פעמים, אבל הוא עדיין לא הצליח לכתוב אותן. הוא כתב את המילה הראשונה ואז שכח את המילה הבאה. הכעס בתוכי התעורר, הפניתי לעברו מבט כועס וצעקתי בקול רם: "כמה אתה טיפש! אתה אפילו לא יכול ללמוד כמה מילים בודדות!". בני הבכור נבהל ורץ לעמוד בפינה. נזפתי בו: "בוא הנה ותמשיך לכתוב!". הוא לא בא, אז תפסתי אותו בחוזקה ומשכתי אותו לכסא. כשראיתי את מבטו מעורר הרחמים של בני, חשתי כאב דוקר בלבי. בכיתי, חזרתי לחדרי והתפללתי לאלוהים: "אלוהים! ברגע שבני אכזב אותי, לא הצלחתי לשלוט בכעס שלי. אני לא רוצה להתייחס לילדים שלי כך. אלוהים, בבקשה עזור לי." אחרי התפילה, נרגעתי אט אט. אחר כך, לימדתי אותו כרגיל, אבל הוא עדיין לא למד. ‏זכרתי להתפלל לאלוהים ולא התרגזתי שוב. במקביל, התחלתי להר ... Read more »